הכל על רכב מנהלים

רכב מנהלים (Executive car) הוא למעשה רכב גדול ויוקרתי (יותר מרכב משפחתי). רכב מנהלים מעבר להיותו אמצעי תחבורה יעיל ומפנק מהווה למעשה סמל סטטוס ויוקרה לבעליו. במאמר זה נסקור מאפיינים שונים של רכב המנהלים.

תוכן הענינים

• הגדרה
• היסטוריה
• מבנה הרכב
• השפעת מחירי הנפט על קטגורית רכבי המנהלים
• קלסיפיקציה של רכבי המנהלים במקומות שונים בעולם

רכב מנהלים (Executive car) הוא למעשה רכב גדול ויוקרתי (יותר מרכב משפחתי). רכב מנהלים מעבר להיותו אמצעי תחבורה יעיל ומפנק מהווה למעשה סמל סטטוס ויוקרה לבעליו.

המושג רכב מנהלים החל להיות נפוץ בשנות ה-60 של המאה ה-20 למטרת תיאור רכבים שיועדו לדרגים המקצועיים הבכירים בחברות ולמנהלי חברות בדרג בינוני-גבוה, בדרך כלל, כרכבי חברה אך גם כרכבים מאוד נוחים ומפנקים כשלעצמם. כך לדוגמא, בשנות -60 וה-70 מכוניות המנהלים הנפוצות ביותר בבריטניה היו רובר P6 ויגואר XJ6.

כבר מההתחלה רכבי המנהלים היו מעוררי השראה, וכתוצאה מכך, הושם דגש רב על כך שהם יהיו בולטים יותר משאר הרכבים ובו בזמן יעשו את תפקידם ככלי תחבורה עסקי ומיתוגי. רכבי המנהלים הראשונים הציעו מנועים בגודל של 2,000-3,500 סמ"ק בהשוואה למנועי המכוניות המשפחתיות שהציעו מנועים בגודל של 1,600-2,000 סמ"ק. מגמה זו של מנוע גדול וחזק יותר במכוניות המנהלים ביחס למכוניות המשפחתיות נמשך עד לימים אלו.

בדרך כלל, רכבי המנהלים הם רכבי סדאן בעלי 4 דלתות. עם זאת, חלק מיצרני הרכבים העדיפו לבדל את הרכבים שלהם ויצרו אותם עם מבנה של מכונית סטיישן או כרכב האצ'בק בעל 5 דלתות (וחלק קטן מהמודלים כרכב קופה בעל 2 דלתות). היצרנים הבולטים שעשו זאת היו רובר, סאאב, רנו, וסיטרואן שניכר היה שהם העדיפו את רכבי המנהלים שלהם במבנה זה. בשנות ה-90 גם חברת פורד החלה להציע רכבי מנהלים במבנה זה.

בתחילת שנות ה-70 קטגורית רכבי המנהלים זכתה לשגשוג ולפריחה ולרוב יצרני הרכבים היו דגמים של רכבי מנהלים שהם שיווקו לחברות ולקהל הרחב. עם זאת, משברי הנפט שהחלו בשנות ה-70 פגעו קשות במכירות רכבי המנהלים. כתוצאה מכך, בהדרגה, רכבי המנהלים הפכו לרכבי פרימיום, כאשר הדגמים הבסיסיים והפחות מאובזרים של רכבי המנהלים נעלמו כמעט לחלוטין מהשוק. מצד שני, חלק מהרכבים המשפחתיים גדלו בגודלם והחלו להיות מוצעים עם מנועים גדולים יותר (ולעיתים עם גרסה של 6 שסתומים, הנחשבת לגרסת פרימיום) ועם רמת אבזור גבוהה יותר. רכבים אלו תפסו למעשה את נתח השוק של רכבי המנהלים בדגמים הבסיסיים, הודות למחירם שנותר נמוך יחסית. כך לדוגמא, ניתן למצוא את אופל אומגה ואת פורד סקורפיו. בו בזמן, שאר רכבי המנהלים מוצבו כרכבי יוקרה והגיעו בעיקר מיצרני רכבים המתמחים ברכבים גדולים ו/או יקרים יותר.

• גרמניה- בגרמניה רכבי המנהלים נחשבים לרכבים ברמה בינונית-גבוהה. סיווג נוסף הוא רכבים ברמה E (הרמות מתחילות ברמה A, שהיא רמה של רכב עירוני וממשיכה הלאה באלפבית הלועזי לפי גודל הרכב). בסיווגים אלו נערך שימוש במדינות אירופאיות נוספות. הסטנדרט הגרמני קובע כי מדובר, בדרך כלל, ברכבים באורך 4.8-5 מטרים ושמחירם ההתחלתי נע בין 30,000-60,000 אירו.
• צרפת- בצרפת רכבי המנהלים ידועים כ- "Grande routière" (רכבי כביש גדולים), רכבים ברמת נוחות גבוהה המתאימים לנסיעות ארוכות שהחלו להכמכר בשוק הצרפתי בשנות ה-30. דוגמא לרכב כזה הוא רכב הסיטרואן DS.
• ארה"ב וקנדה- בארה"ב ובקנדה רכבי המנהלים נכנסים לקטגוריה של רכב יוקרה ברמה בינונית-גבוהה. כך לדוגמא ניתן למצוא כיום את רכב היוקרה קרייזלר 300 המשמש גם כרכב מנהלים.
• יפן- מאחר ולתפיסת המותג ברכבי מנהלים יש חשיבות מכרעת בשיווקם, היפנים הקימו מותגי יוקרה נפרדים, כגון: אינפיניטי ולקסוס על מנת שיוכלו להתחרות בקטגוריה זאת.