רשלנות רפואית

רשלנות רפואית הינה תחום משפטי, אשר מעגל התביעות המוגשות במסגרתו, הולך ומתרחב. בשנים האחרונות ניתן להצביע על מגמה משמעותית של עליה במספר התיקים הנפתחים בעילת רשלנות רפואית בגין כשלים ומחדלים המתרחשים במגוון הענפים וההתמחויות בעולם הרפואה.

תוכן הענינים

• מבוא
• יסודותיה המשפטיים של עוולת רשלנות רפואית
• אמות המידה, אשר חלות על העוסקים במקצוע הרפואה
• עילות להגשת תביעת רשלנות רפואית
• פסיקת פיצויים

רשלנות רפואית הינה תחום משפטי, אשר מעגל התביעות המוגשות במסגרתו, הולך ומתרחב. בשנים האחרונות ניתן להצביע על מגמה משמעותית של עליה במספר התיקים הנפתחים בעילת רשלנות רפואית בגין כשלים ומחדלים המתרחשים במגוון הענפים וההתמחויות בעולם הרפואה.

תביעות רשלנות רפואית מוגשות בקשת רחבה של תחומים. בין הענפים הרפואיים הבולטים:

הריון ולידה, רפואת שיניים, אונקולוגיה - מחלת הסרטן, ניתוחים פלסטיים וטיפולים קוסמטיים. פרט לאלה שכיחות תביעות רשלנות רפואית בתחומי אורטופדיה, גסטרואנטרולוגיה, עיניים, קרדיולוגיה, כירורגיה, רפואת ילדים, משפחה ועוד.

בהיבט המשפטי נגזרת רשלנות רפואית מתוך עוולת הרשלנות הכללית, הקבועה בפקודת הנזיקין. לצורך ביסוס עילת רשלנות רפואית נדרשת עמידה בארבעה יסודות: קיום חובת זהירות, הפרת החובה במעשה או במחדל, גרם נזק וכן קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין קרות הנזק.

במהלך השנים גובשו בפסיקה שני מבחנים מנחים לבדיקת התנהלותו המקצועית של רופא ובחינה האם היא עולה כדי רשלנות רפואית והם: חובת הזהירות ומבחן הרופא הסביר.

בהכללה ניתן לומר, כי כמעט כל הליך רפואי - החל מפעולה שגרתית ופשוטה ועד פרוצדורות ניתוחיות מורכבות, כרוך בפוטנציאל נזק ובאפשרות התפתחות סיבוכים וסיכונים, אשר חורגים מתסמיני לוואי אופייניים להליך. נוכח האמור חשופים העוסקים בתחום הרפואה - רופאים ואנשי סגל רפואי באופן תמידי להגשת תביעות בעילת רשלנות רפואית.

במהלך השנים גובשו אמות מידה משפטיות מנחות לבחינת התנהלותו המקצועית של רופא:

הראשונה - חובת הזהירות: במסגרת עיסוקם מחויבים רופאים בחובת זהירות, אשר נגזרת מעוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין וחלה על העוסקים במגוון מקצועות. אולם, בשונה ממקצועות אחרים, מאחר והשלכותיה של רשלנות בתחום הרפואה הינן בהיבט דיני נפשות, חלה על הרופאים חובת זהירות מוגברת וקפדנית.

השנייה - מבחן הרופא הסביר: משמש לבחינת התנהלותו המקצועית של רופא בתחום התמחות מסוים. בהתאם לאמת מידה זו נדרש הרופא לנהוג בהתאם לסטנדרט, המצופה מרופא אחר במקומו ומעמדו, באופן בו מקובל לפעול בנסיבות המקרה ועל פי הידע הרפואי, העדכני והרלוונטי לאותה עת.

כלל הרופאים בענפים השונים נדרשים לעבור השתלמויות מקצועיות ולהתעדכן בחידושים ובהתפתחויות המדעיות בתחום התמחותם, לרבות התוודאות להליכי טיפול מתקדמים ולתרופות חדשות. כפועל יוצא, מתכונתו של מבחן הרופא הסביר אינה אחידה ודרישותיה משתנות בהתאם למאפייניו הייחודיים והנבדלים של כל ענף רפואי.

מעשה או מחדל של הרופא, המהווים סטייה מהנורמה, עשויים לבסס תשתית להגשת תביעה בעילת רשלנות רפואית. אולם, בכדי להותיר לרופאים מרווח להפעלת שיקול דעת מקצועי ויכולת בחירה בין אופני טיפול אפשריים, על פי נסיבות המקרה, מדובר במבחן גמיש: רופא, אשר מוגשת נגדו תביעה בעילת רשלנות רפואית ועולה בידו להוכיח, כי פעל בהתאם למיטב שיקול דעתו והידע המקצועי, הנכון לאותה תקופה, עשוי שלא להימצא בהכרח אשם ברשלנות.

סיפורי המקרה, אשר עומדים מאחורי תביעות רשלנות רפואית, משתנים בהתאם לנסיבות ולתרחיש האירוע הפרטני כך, שלכל תביעה פן ייחודי משלה. אולם, ניתן להצביע על מכנה משותף בדמות מספר עילות, המשמשות בסיס למרבית התביעות, המוגשות בתחום זה.

עילות אלה ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות, על פי סדר כרונולוגי:

טרם ההליך הרפואי:

• רשלנות באבחון הבעיה הרפואית - חוסר אבחון, אבחון מאוחר או שגוי של הבעיה, ממנה סובל המטופל, עשויים להיות בעלי השלכה מהותית על הטיפול שיינתן. טעויות, המתרחשות בשלב ראשוני ומכריע זה, עלולות לגרום לגיבוש דיאגנוזה רפואית שגויה עקב אי נקיטה בדרכים המקובלות לאבחון המחלה או פענוח לקוי של ממצאי הבדיקות. אלה יובילו לחוסר איתור הבעיה, עיכוב במתן הטיפול הנדרש בנסיבות המקרה או מתן טיפול בלתי הולם בהיבטי סוג, משך, היקף ומינון, אשר עלולים להחמיר ולהרע את מצבו הרפואי של המטופל ולגרום לו נזקים רפואיים בלתי הפיכים, עד מוות.
• רשלנות בלקיחת אנמנזה - אי עמידה מדוקדקת אחר ההיסטוריה הרפואית של המטופל ורקע תורשתי, המתקיים במשפחתו וכן חוסר התחקות אחר עברו הבריאותי ומצב רפואי נוכחי של החולה. מחדלים אלה עשויים לגרום להחמצת אבחון הבעיה הרפואית או עובדת היכללות המטופל בקבוצת סיכון לביצוע טיפול רפואי נדרש או נטילת תרופה מסוימת.
• אי עמידה בדרישת הסכמה מדעת - דוקטרינה משפטית זו, הייחודית לתחום רשלנות רפואית, מעוגנת במסגרת חוק זכויות החולה. במסגרת החובה, המוטלת עליו בהקשר זה, נדרש הרופא לספק למטופל הסבר מקיף ומפורט לגבי ההליך הרפואי, אותו הוא עתיד לעבור, תוך הצגת הסיכונים והסיכויים, הכרוכים בהליך ופירוט לגבי חלופות טיפול אפשריות נוספות. את ההסבר יש לתת למטופל מבעוד מועד, תוך הותרת פרק זמן מספק בידו לשקול, להתייעץ ולגבש החלטה בעניין ביצוע ההליך הרפואי.

במהלך הפרוצדורה הרפואית:

מעשים ומחדלים רשלניים אגב ביצוע ההליך הרפואי, אשר עולים כדי הפרת חובת הזהירות, שחלה על הרופא כחלק מעיסוקו וחריגה מסטנדרט ההתנהגות, שמכתיב מבחן הרופא הסביר בתחומי ההתמחות השונים. בין הכשלים האפשריים: ביצוע ההליך בחוסר מקצועיות ומיומנות;

אי התעדכנות בהתפתחויות מדעיות וחידושים מקצועיים; החלטה על שיטת טיפול, שאינה מתאימה בנסיבות המקרה; שימוש בציוד רפואי מיושן ובלתי בטיחותי ועוד.

בתום ההליך הרפואי:

חוסר קיום השגחה נדרשת אחר המטופל וכפועל יוצא החמצת אבחון החמרה במצבו הרפואי;

אי עריכת בדיקות ובירורים, הנדרשים במסגרת המעקב הרפואי השגרתי; חוסר מתן הנחיות מתאימות לתקופת ההחלמה; אי זימון לביצוע ביקורת בחלוף פרק זמן ממועד ביצוע ההליך הרפואי ועוד. מחדלים אלה עשויים להחמיר את מצבו של החולה עובר לפרוצדורה הרפואית או לגרום לו לנזק רפואי נוסף.

מערכת המשפט בישראל רואה בחומרה אירועי רשלנות רפואית ובהתאם לכך נוהגת לפסוק סכומי פיצוי גבוהים לנפגעים. גובה הפיצויים עולה ככל שמדובר בבעיה רפואית פשוטה, אשר בשל אבחון מאוחר או מוטעה שלה הושהה מתן הטיפול הנדרש או ניתן טיפול בלתי מתאים ועקב כך הורע מצבו הבריאותי של החולה, נגרמו לו נזקים בריאותיים בלתי הפיכים או נדרש טיפול אגרסיבי ודרסטי לעומת זה, שניתן היה לתת מלכתחילה.

כן ייפסקו פיצויים גבוהים בתחומים רפואיים, החיוניים פחות לבריאותו של התובע וכאשר הטיפול בוצע במטרה לשפר את איכות חייו של המטופל, דוגמת הליכים בתחום הפלסטיקה והאסתטיקה.

הפיצויים יוטלו הן על הרופא שהתרשל והן על המוסד הרפואי, המעסיק אותו, מכוח העיקרון המשפטי של אחריות שילוחית.