שברי מאמץ

שבר מאמץ הוא פגיעה בשלמות העצם כתוצאה מפעילות תת טראומתית חוזרת ומצטברת. בפועל מדובר על מאמצים החוזרים על עצמם וגורמים בסופו של דבר לירידה ביכולת של הגוף לעמוד במאמצים אלו, כתוצאה מכך נוצרת פגיעת "שימוש יתר" עקב תפקוד לקוי של מערכת השלד-שריר...

תוכן הענינים

• מבוא
• דרגות שברי המאמץ
• גורמי הסיכון לשברי מאמץ
• מניעת שברי מאמץ

סוגי שברי מאמץ

• שבר עייפות - שבר מאמץ המאופיין בפגיעה בשלמות העצם התקינה והבריאה כתוצאה מפעולות תת טראומתיות חוזרות ומצטברות. לדוגמא: בהליכה ובריצה יווצר, בדרך כלל, שבר מאמץ בעצם השוק, ה"טיביאה" ("שברי הליכה" בשמם העממי), במשחק הגולף ייווצר, בדרך כלל, שבר מאמץ בצלעות.
• שבר אי ספיקה- שבר מאמץ הנוצר כתוצאה מהפעלת עומסים תקינים על עצם חולה. קיימות מספר מחלות הפוגעות בהרכב המינרלי של העצם (אוסטאופורוזיס, רככת וכד') וכתוצאה מכך התכונות המכניות של העצם משתנות, והעצם נעשית פריכה וחלשה יותר, ועמידותה בפני פציעות יורדת.

קיימות 4 דרגות חומרה לשברי מאמץ, כאשר דרגה 1 היא דרגת החומרה הקלה ביותר ודרגה 4 היא הדרגה הקשה ביותר. דרגות 1-2 לא ניתן לראות ברנטגן אלא רק במיפוי עצמות. לעומת זאת, את דרגות 3-4 ניתן לראות גם במיפוי עצמות וגם ברנטגן. הטיפול המומלץ לדרגה 1 יהיה בדרך כלל מנוחה (טיפול המומלץ לכל דרגות החומרה), כך לגוף יש מספיק זמן לאחות את העצם. הטיפול המומלץ לדרגה 2 יהיה בדרך כלל חוסר תנועה מוחלט, ואילו בדרגות 3-4 בדרך כלל מתבצע ניתוח.

• מין - נשים פגיעות יותר מגברים לשברי מאמץ.
• גזע - אתיופים פגיעים פחות מאנשים ממוצא אירופאי או מזרחי לשברי מאמץ.
• פעילות גופנית - שכיחות שברי המאמץ נמוכה יותר בקרב אנשים פעילים ספורטיבית (פעילים לאורך תקופה ארוכה).
• עייפות - עייפות כללית ומקומית גורמת לירידה ביכולת מערכת השלד-שריר לרסן ולפזר את הזעזוע. העייפות נחשבת לגורם סיכון מרכזי המתבטא בנקודות הבאות:
  1. אי יכולת השריר לעמוד במאמץ נתון- כאשר השריר עייף מצמצמים את טווח התנועה ועובדים בטווח הקל יותר.
  2. בלימת הזעזועים על ידי השריר נעשית לקויה.
  3. ירידה בהספק השרירי.
  4. ירידה באיכות התנועה.
  5. שינוי בדרך הפעולה.
  6. שונות גדולה בתוצאה.
  7. חוסר יכולת לפתח אחוז הולם מהכוח המרבי.
• התחלת תוכנית אימונים - שברי המאמץ מופיעים בדרך כלל בסמוך לתחילת תקופת האימונים (אצל גברים בשבוע 1-3, אצל נשים בשבוע 2-4).
• שימוש בנעליים לא מתאימות - נעליים בלויות או נעליים שאינן בולמות זעזועים כראוי גורמות לכך שהכוחות המופעלים על הגוף הם גדולים יותר ויש אפקט מצטבר.
• שימוש במשטחי פעילות לא מתאימים - משטחי פעילות שאינם בולמים כראוי את הזעזועים.
• עומס אימוני גבוה מדי - שימוש בעומס גבוה מבחינת עצימות, תדירות וצפיפות.
• תזונה- צריכה בלתי מספקת של אבות המזון בכלל ושל סידן בפרט.

• פיתוח כושר גופני טוב יותר- פיתוח הסבולת בכלל והסבולת השרירית בפרט, עשויה לעזור במניעת שברי מאמץ. כאשר הסבולת טובה יותר, השרירים הפועלים במאמץ יבלמו טוב יותר את הזעזועים. בנוסף לכך, העייפות תגיע בשלב מאוחר יותר והגוף יתמודד איתה טוב יותר.
• הדרגתיות באימונים- לאנשים המתחילים להתאמן מומלץ להעמיס פחות בשבועות האימון הראשונים. בכל מקרה ההעמסה צריכה להיות הדרגתית בקצב (עצימות) ובמשך.
• התחלת כאב- אם מתחיל סימן לכאב במהלך הריצה, מוטב יהיה להפסיק את האימון ולתת לגוף זמן לשם מנוחה ובניה מחדש. המשך האימון עלול לגרום להחרפה של המצב ולהגעה לדרגות חומרה קשות יותר.
• נשים- לנשים מומלץ להשתמש בסרגל מאמצים קל יותר מאשר גברים.
• משטחי הפעילות- לביצוע הפעילות על משטחי פעילות מתאימים, קיימת חשיבות גדולה במניעת שברי מאמץ. כך לדוגמא מומלץ לרוץ על חול, כורכר (בולמים את הזעזועים בצורה טובה), או על מסילה נעה עם בולמי זעזועים תקינים מאשר על אספלט או מדרכה.
• נעליים- לשימוש בנעליים נוחות עם בולמי זעזועים טובים קיימת חשיבות מכרעת במניעת שברי מאמץ. חשוב להשתמש בנעליים שאינן בלויות (יעילות בולמי הזעזועים בנעליים שרצו איתן 800 קילומטר יורדת ב-30 אחוז ויותר).
• התאוששות- מומלץ כי העומס האימוני יהיה מבוקר (עצימות, תדירות וצפיפות). כמו כן, יש להקפיד על מנוחות ותזונה הולמת בין האימונים. עליכם להבין כי מנוחה היא חלק בלתי נפרד מהאימון.
• תזונה- להקפיד על תפריט תזונה המכיל כמות מספקת של אבות המזון בכלל ושל סידן בפרט.